אחד החוקים הדומיננטיים והמשפיעים שנחקקו בישראל נוגע לתחום התקשורת.
החוק העיקרי בתחום, אשר קרוי גם ״חוק התקשורת״, הוא חוק אשר מטרתו לעשות סדר בכל הפעילות התקשורתית בישראל. עיקר החוק הוא הסדרת הפעולות בין שתי סוגי חברות: אלו העוסקות בשירותי תקשורת כמו אינטרנט וסלולר, לבין אלו העוסקות בשידור כמו חברות כבלים ולוויין.
החוק נחתם בשנת 1982, אך מאז היוולדו שונה כמה פעמים. שמו הרשמי של החוק הוא ״חוק התקשורת – בזק ושידורים״, שם זה ניתן לו רק בשנת 2002 כאשר עד אז הוא היה קרוי ״חוק הבזק״. החוק כל-כך מרכזי ומשמעותי בתחום התקשורת, שכדאי לדעת אחת ולתמיד – מהם עיקרי החוק?
שירותי תקשורת
לפי החוק, אדם או חברה לא יוכלו לספק שירותי תקשורת ללא קבלת אישור ממשרד התקשורת. ההגדרה ל״ספק שירות תקשורת״ היא לחברות סלולר כמו למשל 012 סלולר. ישנו חריג מסוים לעניין זה, כאשר אם מדובר בתחנת רדיו שעד שנת 1999 פעלה מעל ל- 5 שנים ברצף – היא תזכה לקבל רישיון.
סייג זה נכתב בגלל ערוץ 7 בזמנו, אך בשנת 2002 הוא נפסל על ידי בג״ץ בטענה שלא ניתן לתת רישיון לתחנות רדיו אשר פעלו כל התקופה הזו ללא רישיון, וכי הדבר אפילו מתמרץ את אותן תחנות להיות לא חוקיות. יחד עם המורכבות של סעיפים אלו, הם עדיין קיימים בחוק.
קיימים סעיפים נוספים בנושא אשר עוסקים בסוגיות שונות לגבי מתן רישיון לחברות תקשורת. למשל, סעיף 4 בחוק, טוען כי רק משרד התקשורת רשאי לאשר לבעל הרישיון להתנות את שירותו באמצעות שירות ללקוח.
אותו סעיף גם קובע כי על כל ספק אינטרנט חלה החובה להזהיר וליידע את לקוחותיו בעניין הסכנות הכרוכות בהתקנת אינטרנט וגם להציע את האופציה להתקנת שירותים שמסננים תכנים מעליבים ופוגעניים וכל זאת ללא תשלום.
שירותי שידורי כבלים
גם בכל הקשור למתן רישיון לשידורי כבלים, גורס החוק כי אדם או חברה לא ישדרו שידורי כבלים רק אם קיבלו רישיון רשמי על ידי המועצה לשידורי כבלים ולווין.
החוק גם אוסר על הקמת מוקד שידור ללא אישור רשמי משר התקשורת. עוד לפי החוק, ניתן להציע ללקוח חבילה בסיסית של ערוצים במחיר נמוך במיוחד כאשר המחיר המקסימלי לגבייה עבור חבילה זו ייקבע על ידי שר התקשורת עצמו.
דואר זבל והפצת פרסומות
במאי 2008 חל תיקון נוסף בחוק, וזאת בהתאם להתפתחויות של אותן שנים בתחום התקשורת באינטרנט. לפי החוק, לא ניתן לשלוח פרסומת על ידי אמצעי התקשורת השונים לרבות דואר אלקטרוני, פקס ו- SMS.
ההגדרה של ״פרסומת״ לפי החוק היא – "מסר המופץ באופן מסחרי, שמטרתו לעודד רכישת מוצר או שירות או לעודד הוצאת כספים בדרך אחרת". החריג לחוק זה אם המפיץ קיבל על כך אישור מהנמען, בכתב או באופן מוקלט, טרם ההפצה.
