הורות חד-מינית, נרטיבים, פנטסיות והכחשות / דוד מיכאלי בכנס סקס אחר

28 דצמבר

משפחות הקשתחלום על ילד משותף הביא אותי ואת בן זוגי למסע של עשור אשר לפני כחצי שנה אכן הוליד ילד ראשון, במודל של הורות משותפת. מסע זה חשף בפנינו מורכבויות, קשיים, אכזבות וצורך בפשרות כואבות (עד בלתי אפשרויות) וחייב התמודדות עם שיח מלא סתירות. סיפורי האישי הוא חלק מתופעה עולמית שזכתה לכינוי  "Gayby Boom" (שבארץ יש לה נוכחות, יש יאמרו בולטת במיוחד).

בהרצאה זאת נעיין בשיח שמייצרים המודלים העומדים לרשותם של הומו-לסבים הרוצים בהורות. העיסוק בהורות מופיע בתיאוריה במידה רבה כתת-נושא בשאלה רחבה יותר של צורות המשפחה, מהותה והמשמעות שלה עבור הומו-לסבים. העניין של הומו-לסבים במשפחה החדשה מתחיל פעמים רבות מהדחייה שחוו ממשפחות המקור (שדחו אותם על רקע נטייתם המינית) וממשיך בחוסר הרצון לייצר משפחה "קלאסית",  ועם המציאות המייצרת עבורם התארגנויות מורכבות (כמו עצם הזוגיות ההומו-לסבית,  או למשל משפחה של זוג הומואים שאחד מהם גרוש עם ילדים). בעוד שבמשפחה ה"קלאסית" להורים גם קשרי דם עם ילדיהם וגם אחריות מלאה ובלעדית עליהם (כלכלית, קיומית, חינוכית) וגם אחריות הדדית בין בני זוג (כלכלית, רגשית, מינית),  במשפחה החדשה הפונקציות עשויות להתחלק  בין אנשים שונים. כך מושג המשפחה מתרחב (או מתערער, מתפרק).  התיאוריה בוחנת פירוק פונקציונאלי זה, ומחפשת הגדרות ושמות למשפחה החדשה בדמות: kinship, family of choice, intimacies. הדיון הלוהט על הנישואין החד מיניים הוא תת-נושא. הסולידאריות הפנים קהילתית המשמשת כמעין משפחה, תת-נושא אחר (למשל, הומואים קשישים חסרי בני זוג התופסים את הקהילה כמשפחה). שאלת ההורות מופיעה כתת נושא, כפעילות המגדירה את המשפחה החדשה.

ענף אחר של עיסוק בהורות הומו-לסבית עוסק בהפרכת נזקים  הנגרמים כביכול על הילדים עצמם (מסוג "זה לא אסון להיות בן/בת של הומו"), תוך התמקדות בסיכויי הילדים להיות הומואים ולסביות.

גכגכג

מהם המודלים הפתוחים  בפני הומו או לסבית ישראלים הרוצים ילדים ומהם מאפיניהם? (נתמקד במודלים בניגוד להורות המושגת מתוך נסיבות – כמו יציאה מאוחרת מארון לאחר חתונה וילדים)

ללסביות:

תרומת זרע אנונימית – דרך המלך ללסביות בזוגיות. לילד  שני הורים,  אין אבא. במקרה אחד קבלה האם הלא ביולוגית מעמד חוקי של אם שנייה (ראו מקרה ירוס-חקק, אך פסק הדין נוסח כך שלא יהווה תקדים).

מודל התורם הידוע (המכונה לפעמים "יותר מדוד, פחות מאבא") [New-York Times Magazine 2006], שבו ה"תורם" מוותר (רשמית) על אבהותו לטובת בת הזוג של האם (שמאמצת רשמית את הילד), ומקיים קשר דליל עם הילד. אין מחויבות כלכלית של ה"תורם".

להומואים:

פונדקאות -

§         חוק הפונדקאות בארץ אינו מגן על הומואים (חל רק על גבר ואישה  נשואים).

§         העלות הכלכלית כבדה למסלול החוקי בחו"ל (100,000 – 150,000$ בארה"ב).

§         במקרה של בני זוג, רק אחד משניהם רשום כאב.

אימוץ –

§          גם במודל זה  רק  אחד מבני הזוג יכול להיות רשום כאב.

§         המדינות המוסרות לאימוץ הן שמרניות וחשדניות מאד כלפי גברים שאינם נשואים המבקשים לאמץ (ארגוני האימוץ במדינות המוסרות לאימוץ מניחים שגבר המאמץ כיחיד – הוא הומו) ולכן ממעטים באישור אימוץ במקרים אלו. כמו כן מספר המדינות המוכנות למסור ילדים למאמצים ישראלים הוא קטן. התוצאה היא מיעוט ילדים לאימוץ להומואים  ישראלים.

הורות משותפת –

§         עם סטרייטית רווקה המתקרבת/עוברת את גיל הארבעים החוששת מגידול ילד לבד (בכל ההיבטים – כלכליים, רגשיים).

§         עם לסבית בזוגיות – (פחות שכיח – אבל נובע מאמונה חזקה בצורך באבא, ו/או קושי כלכלי).

§         לרוב בן/בת זוג אינו צד בבניית הקשר, אין לו חלק בהגדרת הזכויות והחובות ואינו מוזכר בחוזה.

בגלל מיעוט הילדים לאימוץ ועלות הגבוהה של הפונדקאות החוקית, הדרך הסלולה האמיתית להומואים (הדגם היחידי שמאפשר יישום נרחב ), בארץ היא ההורות המשותפת – על כל הפשרות הכבדות הכרוכות בה, ועל כנתמקד בה בהמשך.

נפנה כעת לסקירה של) תימות מרכזיות השולטות בשיח של הומו-לסבים באשר להורות ונתחקה אחר מקורותיו. נבחן גם השפעות מהסביבה.

הרצון בילד –

הרבה הומואים חווים רצון עמוק ומתמשך בילד.

במקביל מגיעים שני מסרים סותרים מהחברה, שניהם שמרנים וקשים: "על הומו להסתפק בחיים ללא ילדים, כדי לא לאמלל ילד במודל נחות", מול "תתאמץ ככל יכולתך להביא ילדים, גם במחיר פשרות בזהות ההומואית". מסרים אלה  מזמינים את השאלה: האם הורות חד מינית היא מעשה חתרני או לחילופין כרטיס כניסה לחברה?   הרצון עצמו הופך להיות חשוד כמי שמושפע מהמסרים השמרנים והקשים של החברה ובירור האותנטיות שלו הופך לעניין קשה וחשוב.

אבהות מול אימהות -

מכיוון שכל המודלים הינם חסרי אב, חסרי אם, או שהאב והאם אינם מגדלים ביחד את הילד (ובו האב נאבק על מקומו), בירור מקומו של האב לעומת מקום האם הוא בעל חשיבות מרכזית. השיח מושפע משתי מגמות סותרות, אף כי לשתיהן מקורות פמיניסטים. כיוון מחשבה אחד, (מוכר יותר) נגזר ממאבק הנשים לשוויון, מעלה על נס את מקום האב כגורם מגדל חשוב וחיוני, ויוצא נגד מקומו ההיסטורי כמפרנס בעיקר, ונדמה שלא צריך להרחיב את הדיבור על שטף השיח בנושא בשנים האחרונותתפיסות של הגבר החדש שאינו מוותר בקלות על הזכות לגדל את ילדיו, הסדרי גירושין מרחיבים (המכונים לפעמים הסדרי "ראיה" מורחבים), מאבק גברים גרושים כנגד חוק חזקת הגיל הרך (המעניק לגרושות משמורת בלעדית לילדים עד גיל 6), שיח פופולארי ענף המגובה בשיח הפסיכולוגי העכשווי על נחיצות האב. מפתיע יותר הוא כיוון אחר בפוליטיקה הפמיניסטית המנסה, במציאות של אפליית נשים,  לבצר ולהשתמש כמתרס במעמד העדיף (עדיין) של שאישה כיולדת וכאם, כיתרון טקטי במאבק כנגד נחיתותן בתחומים רבים, במיוחד הכלכלית. חנה הרצוג (ראש החוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, אוניברסיטת תל-אביב, ופעילה בנושאי נשים) עונה ליוזמה לשנות את חזקת הגיל הרך (המעניקה לגרושות משמורת בלעדית לילדים עד גיל 6): "כעת מבקשים לחמוס מהנשים אפילו את היתרון היחסי והצודק שיש להן בכל הקשור לאחריות על ילדיהן במציאות של קיפוח ואפליה ".

ובאותו נושא, מדיון בכנסת שהוקדש ליוזמה הנ"ל אומרת חנה בית הלחמי, פעילה פמיניטית: "לאחר התאבדויות ילדים … המגמה המתגבשת בעולם היא שיבה למשמורן עיקרי אחד, שברוב המקרים הוא האם", וגם

"בואו נשים כל אחד מאתנו על מזוודות ונגיד לו לחיות ‎18 שנה על מזוודות ולעבור כל יום מבית לבית".

ביטויי תקשורתי זה, המעניק מעמד כל כך טוטאלי לאמהות,  מדגים איך, בהעדרו של ההקשר שבו הוא נאמר, יוצר שיח המשתק ניסיון להורות הומואית.

הורות משותפת – דרגת השיתוף בין האב לאם

במודל ההורות המשותפת, קיים רצון למצוא סיפור להבניית סוג ההסדר. רבים מוצאים את הסיפור כדומה לסיפור הסטרייטי (אבא ואמא, הסדרי גידול "כמו של גרושים"), אבל מכיוון שגירושין לא נתפסים כמודל חיובי או נכסף, מושקע מאמץ גדול בבידול נראטיב ההורות המשותפת מסיפור הגירושין בכל הקשור ל חלוקת האחריות בין האב והאם:

  1. אחווה וידידות ולא ריב
  2. משמורת משותפת (ולא האם כמשמורנית יחידה) – כלומר אחריות והחלטות משותפות (לאו דוקא חלוקת זמן שווה).
  3. פרק זמן ארוך בבית האב (עד מחצית מהזמן)
  4. התחלת לינה בבית האב מגיל צעיר (שישה עד תשעה חודשים), בניגוד לגיל שש שהוא הסטנדרט בגירושין.

גם ההסדר הכלכלי מנסה לבנות את עצמו כשונה מהותית:

    • בניגוד לדמי המזונות ההמועברים מהאב לאם, מועדפת פתיחת חשבון משותף לכל הוצאות גידול הילד, והפקדה חודשית על ידי האב והאם. מתפתח שיח מפותח מצד הגבר והאישה כאחד להצדקת חוסר שוויון אפשרי בהפקדות (נחיתותן הכללית של הנשים בשוק העבודה, חלוקה שוויונית ע"פ פער ההכנסות הספציפי, נטל ההיריון והלידה).
    • מדור – כל צד אחראי למרחב של הילד בביתו (בניגוד לגירושין שבהם האב מממן לא פעם את החדר של ילדיו בבית גרושתו).

הזוגיות ההומואית

הנושא הקשה והטעון ביותר בהורות של הומואים  הוא מקום הזוגיות ההומואית במשפחה החדשה (הדילמה קיימת בכל המודלים, אבל ההיא מאתגרת במיוחד במודל ההורות המשותפת). שתי פנטזיות סותרות מובילות זוגות הומו-לסבים:

1.      אפשר להביא ילד משותף, מתוך הזוגיות, השייך באופן שווה לשני הוריו

2.      אפשר להפריד לגמרי זוגיות מהורות (שאותה מגשים ההומו עם אישה  שאינה בת זוג, או הלסבית עם גבר)

מעניין ששתי הפנטזיות יונקות מהדגם הסטרייטי המוכר. הראשונה משכפלת את נרטיב העל של המשפחה הקלסית. והשנייה משמרת את ההורות בדגם אבא-אמא. דוגמאות לקשיים מול פנטזיות הזוגיות:

  • דברה ושרה יושבות במסעדה עם תינוקן, ולשאלת עוברת אורח: "של מי הילד?" עונה דברה: "שלי" ושרה: "של שתינו".  מתוך[Brill SA: The Queer Parent's Primer: A Lesbian and Gay Families' Guide to navigating the Straight  ]
  • ב., על בתה הביולוגית של בת זוגה (היום פרודות): "היא גדלה כילדה משותפת לכל דבר. בת זוגי התייעצה איתי בכול נושא לגבי ג. ממש ילדה משותפת". ב. ב. לא ראתה כל סתירה בין שני המשפטים

את הפנטזיה הנגדית אודות הפרדת הזוגיות מההורות (מיושמת כמובן במודל ההורות המשותפת) מיטיבה לבטא רחל בר-אור, מייסדת הארגון הראשון המוביל בארץ ל"שידוך" הומואים לנשים למטרת הורות משותפת (הציטוט הבא לקוח מכתבה בעיתון המופיעה באתר הרשמי של ארגון "הורות אחרת"):

:

“Gay people don't have to remain outside the family structure. You can be a great parent, and what you do at night is irrelevant… We are actually quite conservative because we bring the father into the picture. We believe a child deserves two parents”

[Jerusalem Post. February 9, 1996]

על פי מסר זה, לא רק שההורות הופרדה מהזוגיות ההומואית, אלא כל העולם ההומואי שהוקטן לשוליים הליליים (איזה דימוי טעון) הופרד מההורות,  הדומה, הפלא ופלא למשפחה הסטרייטית,  וזוכה למעמד מרכזי.

המסר החד הזה משתקף גם בדברי משתתפי הפרויקט, כפי שהופיעו בעיתונות הפופולרית, המצוטטת באתר הרשמי של הארגון היום.

  • "איך הגיב בן הזוג שלך על ההחלטה"  אלי:  "בתמיכה מלאה".
    ""גם הוא רוצה ילד  "כן. הוא מתכנן…"

יעל: "הוא אוהב מאוד את התינוק שלנו".

["הארץ", 29.4.98]

(שלנו יכול להתפרש כשל שלושתינו, אך ברור שהכוונה היא של אלי ויעל בלבד. ראויה לציון התמימות או חוסר המודעות של יעל ואלי לבוטות הפתרון שלהם/של הורות אחרת: הדרה מוחלטת של בן הזוג).

הסרט התיעודי "משפוחה" של דייוד נוי מציג תהליך הכרות, הריון ולידה של איתמרודפנה והתהליכים שעוברים השניים בינם לבין עצמם, ובינם לבין קאי,  בן זוגו של איתמר.

בתחילת הסרט (עד הלידה), המשתתפים אוחזים בפנטזיות מנוגדות, מבלי לברר זאת ביניהם.

קאי:  "אפשר לראות את הבן שלי?"

ודפנה רוטנת באזני חברותיה  "קאי אומר: התינוק שלנו. התינוק שלנו."

ההתנהלות בפנטזיות מנוגדות,  סופה להתנפץ בתסכול, ריב, ובתי משפט, ולאחריהן ההשלמה.

דפנה:  "יצאנו מרעיון על תא משפחתי אחר, ואנחנו לא. כל אחד הוא תא משפחתי וזה בסדר מצידי. לקח לי הרבה זמן להשלים."

קאי:  "הבנתי שאני לא צריך להיות אבא כדי להיות חלק מחייו של טל"

עדות אחרת, שחווה את מלוא הכאב בסוג זה של פיתרון מביא אלון אורן (במאמר/הרצאה שהפיץ ברשת) המדבר על בן זוגו שבנה קשר עם אישה לצורך הורות משותפת.

  • שאלתי את עצמי היכן מקומי במשולש המתהווה. הרי הקשר בינו לבינה הוא נצחי, היא תהיה אם ילדיו, ומהי המשמעות של הקשר של שנינו… הוא הודה שכרגע בראש סדר עדיפויותיו עומדת ההורות. החלטתי לשתף את הקבוצה בדילמה האישית שלי שהפכה לדילמה זוגית. שאלתי אותה כיצד ניתן לשלב בין הזוגיות לבין ההורות. למשתתפים של הקבוצה התשובה הייתה ברורה, הם אמרו שאני צריך לתמוך בבן הזוג שלי ואף הוסיפו שהוא היה עושה את אותו הדבר בשבילי. אח"כ עברו לדבר על 'טובת הילד' וטענו כי להתפתחותו התקינה של הילד דרושים אימא ואבא. מכאן, הציעו לי להיות פחות אגואיסט ולהתחיל לחשוב גם על טובתו של הילד. קשה למלל את החוויה הקשה שעברתי. הייתי נורא מבולבל, אך ידעתי שאם אשאר בקבוצה, אקבל את התפקיד הקבוצתי של ה'שעיר לעזאזל'. פרשתי מהקבוצה, פרשתי מהזוגיות והרגשתי שאני הולך בדרך ללא מוצא וכלל לא בטוח שאהיה הורה.

עוד עדות שלא מתחמקת ומישירה מבט אל הכאב:

  • "עמדנו עם הזוגות האחרים בחדר יולדות במסגרת קורס הכנה ללידה. זה היה רגע קסום. מפגש עם עם הפלא שעומד להגיע תוך ימים ספורים. הזוגות החליפו מבטים נרגשים ביניהם. חשבתי בכאב על בן זוגי. כמה הייתי רוצה שהוא יהיה לצידי ושנינו נתרגש מיצירה משותפת שלנו."

ועדות מארה"ב, אומנם בהסדר שבו גם לבן זוגו של בובי, האב הביולוגי היה פחות מקום מלזוג הנשים.

  • “There have been times when I’ve been made to feel the 4th wheel, look, you’re only here because of him. I was told that in my face – Bobie said in pain.”  (New York Times Magazine 19/11/2006).

שתי הערות לסיכום:

ברור כי קביעותי אינן מבוססות בדרגה הראויה וכל מטרתי היא לעורר מוטיבציה למחקר  הנוסף הדרוש (אולי זה המקום לציין שבכל כנסי "סקס אחר", היתה רק הרצאה אחת בנושא הורות לסבית).

ולסיום, בנימה אופטימית – למרות המכשולים האובייקטיבים, הפנטזיות שדינן להתנפץ, המסרים החברתיים המשתקים, יותר ויותר ילדים נולדים למשפחות החדשות. אני מוצא בכך הרבה שמחה ותקווה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

Gravatar
הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 1,028 שכבר עוקבים אחריו

מופעל על ידי WordPress.com
%d בלוגרים אהבו את זה: