מאמר: הלגיטימציה של הורות גאה – דויד בנאי

13 דצמבר

שלום לכם. אתן עכשיו סקירה ראשונית, שמשקפת את התרשמותי האישית על סמך מידע שקראתי ומטופלים שטיפלתי. המטרה שלי כאן היא לקשור את התהליך של ההתפתחות של אדם שהתפתח כהומו או לסבית לנושא ההורות שלו, תוך שימת דגש על הדה לגיטימציה שחווה בתהליך הגדילה: חקר הלא מודע בקהילה ההומו לסבית והשפעתו על הלא מודע ההורי. אקדים ואומר, שהשורה האחרונה בסקירתי היא תמיכה בחום בהורות הומו לסבית: נפגשתי עם הרבה הורים הומואים לסביות, אני מתרשם מאד מההורות, המסירות, ההשקעה שלהם. הורות הומולסבית מתגלה כמבצע מאד מוצלח, יחסית לממוצע של הורות מסורתית.

הזהות המינית והנטייה המינית הן יסוד בבחירה החופשית של אדם. המוסד הבסיסי בטבע של זוגיות דו מינית מבוסס על כך שכל בעל חיים מנסה להשיג לעצמו את בן הזוג הטוב ביותר עבורו, זהו תהליך חשוב לחיסון הזן, ולשם כך מתקיימת היכולת לבחור- מרחרחים ומריחים, במטרה למצוא את בן הזוג הבריא, הטוב והמושך ביותר, מתרבים איתו ומקימים דור חדש. גם אצל בני האדם יכולת הבחירה מבוססת על הבחירה המינית: כשאדם לא יכול לממש את הבחירה המינית שלו, הוא מרגיש מדוכא- פסול- חסר בחירה- אי אפשר להיות אדם חופשי ולחיות באמת, מבלי לממש את הנטייה  המינית.

בעשרות השנים האחרונות התפתחה לגיטימיות של הומואים ולסביות, ובעשרים השנים האחרונות התפתחה לגיטימציה להורות. לגיטימציה- הגנה. וכשהחברה מחליטה להגן- היא הופכת את העניין לפרה קדושה פוליטית. כך למשל, לגבי נשים מוכות, משאימצה החברה את הנשוא, לא פורסמו נתונים לגבי הנשים עצמן, כי חששו שהפרסום אודות חולשות שלהן יגרום דה לגיטימציה שלהן, להאשמה שלהן בהכאה. כיוון שלא פורסם – לא ניתן טיפול פסיכולוגי הולם לנשים המוכות. בעשר השנים האחרונות השתחררו מזה- העניין כבר אינו פרה קדושה, והיום קיימת התייחסות וקיים טיפול.

תהליך דומה עובר על האוכלוסיה הלהט"בית- כשהנושא הפך לפרה קדושה חל איסור לא כתוב לבצע ניתוח פסיכולוגי של התהליכים העמוקים שמלווים את ההתפתחות. כתוצאה מכך יש גאווה ברמה הפוליטית, אך עדיין בושה ברמת הלא מודע. בושה זו מופיעה באופן עוצמתי בעת גידול הילדים, ומשפיעה על היכולת לגדל ילדים עם עומק היסטורי ועם כל התהליך והעומק שההורה עבר:

הורות היא פעולה שבה ההורה מציג את עצמו, כל כולו, לפני הילד. הומו או לסבית, שעברו תהליך של דיכוי, חיפוש, שלב ארוך של ניסוי וטעיה, העצמה- כשהם הופכים להורים- מבצעים צמצום אישיותי, מחיקת היסטוריה, נסיון להיות הורה פורמלי שפועל לפי דפוסים. ההורות של הומו או לסבית מתאפיינת בדריכות רבה מאד, ביקורת עצמית רבה, תשוקה רבה מאד להצליח, חרדה גדולה מפני אי הצלחה- פרי החשש שיצביעו ויאמרו "אמרתי לך". ולכן מנסים הורים אלה לדחוס את החרדה פנימה ולתפקד בצורה קונבנציונלית עם הילדים.

להתנהלות זו יש הרבה השלכות, ובהן- הילדים לא מקבלים מההורה את עומק החיים והתהליך שההורה עבר: ההורה, שעבר תהליך של רדיפה, נידוי או חשש מנידוי, חיים בחשיכה, עם חיים מפוצלים, כשניגש לגדל ילד נעשה לכאורה נורמלי. התהליך נתן להורה המון- הבנה מה זה חיים, מה היא זהות, מהי גאווה, חירות, בחירה- כל הידע הזה נחסם, לא מועבר לילדים.

תפקידנו, כאנשי מקצוע, להיות מסוגלים לעזור להורים לעשות אינטגרציה של הידע- ולהעביר אותו לילדים: מגיל ארבע- ארבע וחצי, הילד פותח את העיניים ומבקש לקבל עומק- כיצד נולד, הזהות שלו, עתיד- רוצה להשריש את עצמו. ילד שמושרש בהיסטוריה הוא ילד בעל בטחון עצמי- יש לו יסוד לבנות את הזהות בצורה בריאה.

***

עתה אבקש להתמקד בתהליך הלגיטימציה: בעית הלגיטימציה הי תופעה עמוקה מאד: אדם מתקבל או מוחרם ומנודה. לכל אדם יש רגישות עמוקה ללגיטימציה. זה דבר ביולוגי, גם אצל בעלי חיים- אנחנו רואים את זה אצל חיות: בבונים יכולים לנדות חבר קבוצה, כשהוא תוקפני, חולה או חסר שקט. לכל אחד מאיתנו יש גנים שמאפשרים להחרים – וגורמים לפחד מנידוי נידוי הינו הכחדה, הקבוצה זורקת אותך החוצה.

אדם אינו מסוגל, בתהליך ההתפתחות שלו, להעניק לעצמו לגיטימציה- מבחינה זו ילד הוא יצור תלותי מאד- אינו יכול להרגיש בעצמו שהוא בסדר, אלא חייב לקבל מהסביבה. ההורים אמורים לתת לגיטימציה להתנהגות שלו. יש הבדל ענק בין לגיטימציה לבין הצבת גבולות- אין כאן סתירה. למשל ילד בן שבע שמתעסק עם אברי המין של אחותו. זה לא טוב, אבל זה טבעי. ולכן שמים לו גבולות, וזה בסדר גמור. אבל לא לעשות באותה הזדמנות דה לגיטימציה של העניין.

הומו מתפתח. זהו תהליך. בשלבים הראשונים הוא מתגונן- החברה מנדה אותי, פוסלת אותי. מנסה להסתיר, לרמות, לפצל , לזיף. השלב השני הוא פיצול- חיים כפולים- מרשה לעצמו לחיות את חייו, אבל ברמת המפגש עם החברה הוא עדיין מזייף, כי חווה עויינות וסכנת הכחדה.

השלב הבא הוא לגיטימציה- האדם  מזהה את עצמו. ואז זה גם לא בא עם גאווה שהיא הכחשה של בושה, אלא פשוט מרגיש בסדר גמור. זהו תהליך בריא ונכון. לא כולם מגיעים לסיום התהליך, הדורש להורות.

הנטיה הלהט"בית היא לגיטימית לגמרי מבחינה פוליטית היום, אבל האם החברה מפגינה לגיטימציה? רחוק מאד- ראו את ההתייחסות של הורה שמגלה אצל ילדו נטיות – פחות מעשירית מהאוכלוסיה תתייחס לכך באופן שוויוני. יש עדיין זרם של בורות, דה לגיטימציה, רדיפה- אצל כולנו. צריך להתמודד עימם, להבין את תהליכי יצירת הזהות, לחקור. אבל קיים חשש שזה יפגע בלגיטימציה.

***

ילד שהוא אישה שנולדה בגוף של גבר חווה חוויות כבר בגיל שנה- בגיל שנה כבר יש לילד העדפה מינית- מבחינת זהות (לא נטיה). בדרך כלל הסביבה כלל לא יודעת. אפילו כשהתגובה היא הפגנת שביעות רצון: מטופל סיפר על זכרון מוקדם מגיל 3.5 שבו הוא משחק בבית, האם מגישה לו משאית. הוא לא רוצה לשחק, אבל עושה את עצמו משחק בה- הנה ברגע הזה הוא מרגיש שצריך לשקר- האישיות מתחילה להתפצל, הפיצול יוצר באישיות שני יצרים- יצר אוטנטי, והפנמה- חיקוי ההתנהגות החיצונית. בגיל 4.5 זה קורה גם בנטיה המינית.

ההפנמה מונעת מפחד נטישה, עזיבה. הילד מפגין דברים שנפוצים כדי שיהיה נאהב. וגם כדי שיהיה גאה בעצמו. זה מתחיל מהערצה חיצונית- ילד מגיל שנתיים מפגין תחושות הערצה להורים, שיודעים ללכת, לעשות דברים, להכין כוס תה, ואז דוגם היבטים מסוימים מהם ומפנים אותם.ילד רואה מה מרגש בחוץ: גם אם האבא הוא נהג משאית, יש לו רכיבים נשיים בהתנהלות שלו, למשל עונד צמיד גורמט. ואז הילד לוקח מה שהוא רוצה ממנו- תכשיט. אז רואה הילד שהאב אינו מרוצה-זה נפגש אצלו עם פחד נטישה- והילד מוותר על הרצון שלו. בעקבות כך מתפתח פיצול בין הנאה לאהבה- כדי לקבל אהבה אני צריך לשקר. זה קורה, אגב, בכל ההיבטים- דה לגיטימציה של תוקפנות, פחד, רשלנות וכו'. זה פיצול בין סופר אגו (הטרו) לבין איד (לסבי). גם הילד הזה המפוצל רוצה להחצין את המיניות החוצה- אבל מרגיש שזה לא לגיטימי ולכן לא מפגין אותה- ולכן היא לא זוכה לתהליך של סובלימציה, אלא נשארת בפנים עמוק. המיניות אמורה לצאת גם בגיל הרך, וזה חשוב מאד, כי דרך זה הילדים לומדים גבולות של מיניות, איך נוצרת הסובלימציה: בתקופת ההתבגרות המיניות פורצת, אז האדם כבר אמור להיות מסוגל לשלוט עליה.

ואילו ילד שדוכא- שלא יכול היה לשחק עם אבא שלו, שכשנגע לו בבולבול אבא אמר לו לא עושים כאלה דברים- אז אין לו סובלימציה- וזה יפרוץ בגיל ההתבגרות, וזה לא טוב

למשל כשמתחילה האוננות בגיל שלוש, חל מהילדים מאוננים וחלק לא, חלק מגלים שבסוף המסדרון יש חדר מלא ממתקים, חלק לא מגלים. אוננות אצל ילד מפוצל- מקום שבו הוא חי רק את עצמו. מגלה צרכים הומו ארוטיים. וזה עלול להיות אובססיבי- צריכת יתר. כי קיבל דה לגיטימציה למיניות שלו.

***

בשלב בחירת הזהות: ילדה לסבית אינה מקבלת את הלגיטימציה שדרושה לה, לטפח, לקבל את עצמה. במקום זה רצים איתה לטיפול. הזהות המינית צריכה להיות יציבה בגיל חמש- ילד יכול- אם נותנים לו לעשות את זה. כשיש בלבול זהויות, ילד לא יכול להציג את עצמו, מה כרטיס הביקור שלו. אז הוא מגיע לגיל ההתפתחות המינית לא מוכן- מבולבל. לתהליך הזה אחראית החברה, לא ההורים, לא הילד. כשמגיעים לגיל ההתבגרות, הילדים מעמיקים את הזהות המינית שלהם. הילדים יוצרים קבוצות תמיכה. בנות לסביות צריכות ליצור קבוצות תמיכה. בנים הומואים צריכים ליצור קבוצות תמיכה. אבל הם מתקשים לעשות זאת. ולכן בבית הספר היסודי תחושות הבידוד עמוקות מאד- אתה משתייך לקבוצה שאתה יודע שאם תכיר אותך לא תרצה אותך. הילד לא מרגיש בטוח, הוא מעמיק את הזיוף, הפיצול הופך לכלי הישרדותי. הילד חסר בטחון, יותר אמביוולנטי. ילד בן עשר יודע כבר שהוא הומו, גם אם אינו יודע. הוא מתחבר עם בנים הטרוסקסואלים, אבל חווה את חוסר הבטחון שנובע מכך, וממנו תחושה של בושה, חרדה- שמא יגלו.

בגיל ההתבגרות רמת ההורמונים עולה. המטרה של הגיל הזה היא לעשות אינטגרציה בין רגש ומיניות. עד אותו גיל יש הפרדה- רגש כלפי המשפחה והחברים, מיניות ברמה של פנטסיות, אוננות. מופרדת מהחיים הבינאישיים. אם המתבגר מרגיש שיש לו לגיטימיות, הוא משלב ביניהם. הוא מיישם- החוצה- מפנה לדמות- חותר לכך שהיחסים המיניים יתבצעו במסגרת יחסים קבועים. יש שלב מעבר של התנסות מינית בלי קשר רגשי. זוהי תחרות. כשהמתבגר מרגיש בטוח הוא פורש מהמאבק ובוחר בן זוג. בתרבות הישראלית שלב זה לא מסתיים בגיל 18 אלא בגיל 30-35. עם התפתחות הזוגיות השלב של הפיצול בין המיניות והתפקוד החברתי הגלוי, ניהול היחסים הבינאישיים, אמור להפסיק.

הזוג הצעיר צריך לתפקד כיחידת תמיכה, בזהות המינית ובעמידה מול חברה מדכאת.

כשנכנסים לזוגיות, בני הזוג  משקפים זה לזה את זהותם המינית. היכולת לפיצול נפגמת בעקבות הדלקת הזרקורים ביחסים האינטימיים. כדי לשמור על נאמנות בתוך הזוגיות צריך להצליח לשלב ולמזג אהבה ומיניות- לשם כך המיניות צריכה להיתפס כדבר יפה, נקי, לגיטימי, שאחרת היא "מכערת" את האהבה. כשמופיעים הילדים היחסים עם ההורים משתחזרים: כעת הילד נתפס כשופט ביקורתי ומעורר  מחדש הגנות.  תהליך ההורות דורש שלמות נרסיסטית- צריך להיות סגור עם עצמו מבחינה אישית. הורה שחוזר הביתה צריך סובלנות לילד. אם חוזר הביתה עם שמחה, סיפוק. אנשים שלא הצליחו לגבש לעצמם זהות לגיטימית לא מסוגלים לבצע את הפעולה ההורית. באופן אינטגרטיבי- המיניות ההומו לסבית מורחקת מהבית, יחסי המין בבית נפסקים ולעיתים קרובות המשיכה דועכת.

תנאי ראשי  להעברה בין דורות- העברה לילד של הנסיון ההורי: הילד הורה שופט- מעביר ביקורת על ההורים- בעיקר משווה להורים אחרים, ללא הצלחה. כשהוא מגבש את הזהות שלו הוא רוצה לראות את ההורים עומדים מולו וחושפים הכל- כולל הזהות המינית שלהם- בלי למצמץ בעיניים.

בגיל 3.5 של הילד עולה שוב להורים הפיצול- הילד מרגיש כאילו עומד מול הוריו- צריך לעמוד מול הילד ולומר "אני כך. תסתכל עלי- תעשה כמוני- אל תתבייש במי שאתה- תבחר במי שאתה רוצה לבחור- אני תומך בך".

אנשים שעברו את התהליך הטראומטי של דיכוי, שלילת אישיות, פיצול- כשהם עומדים מול הילדים- הטראומה משתחררת. חוסר הבטחון מגיע, מגמגם- ההורה מתקשה לשתף את הילד בהסטוריה שלו. זה כמו ניצולי שואה, שלא חשפו לילדים את מה שעברו, אלא עצרו בתוכם, וכך יצרו תסמונת ילדי שואה- ככה קשה לחלק מההורים ההומואים או הלסביות לחשוף את עצמם.

הדרך היחידה להיות אותנטי היא להציג את ההיסטוריה במלואה, כדי שהילדים יראו הורה שמתמודד ועומד על עצמאותו. כל הסתרה שהורה מסתיר משאירה את הילד חלול- בלי עומק היסטורי- זה יוצר הורות פורמאלית- לא בריאה- באופן שמבלבל את הילד- שמוצא את עצמו נטול משענת.

העצמה של ההורים וחינוך נכון של הילדים, תורמים לזכות של ההומואים ולסביות להיות הורים מצויינים. ההורות ההומואית או הלסבית אינה "הורים בכל זאת" אלא הורות אידאלית. בשביל זה חשובה החשיפה של הזהות המינית בכל מקום, בטיפת חלב, בגן הילדים, בבתי הספר.

אגב, במקרה של הורות משותפת, קיים לחץ גדול יותר על ההורה השונה להסתיר את עצמו, במיוחד כי ההורים נראים רגילים- יש אב ואם- ולכן יש פיתוי לעשות הצגה שהכל בסדר. חשוב להיזהר מזה ולא ההתפתות- אלא יש להראות את הגיוון, להראות את האמת, שיהיה לילד במה להיאחז, כי ההצגה הזו היא בעצם המחלה של הדה לגיטימציה.

הכותב: דויד בנאי- פסיכולוג קליני. מרצה באוניברסיטת בר-אילן- המסלול לטיפול מיני, בת.ל.ם- ביה”ס לפסיכותרפיה, מכון מגיד- האוניברסיטה העברית בירושלים: ביה”ס ללימודי המשך בפסיכותרפיה, ביה”ס המרכזי להכשרת עובדים סוציאליים- מרכז דימול רמת גן.

About these ads

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

Gravatar
הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 1,029 שכבר עוקבים אחריו

מופעל על ידי WordPress.com
%d בלוגרים אהבו את זה: